פסק-דין בתיק ע"א 12039-12-12

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בנתניה (כב' השופטת ד"ר א' רבינוביץ - ברון) מיום 11.10.12 (ת"א 5749/05), שבו קיבל בית המשפט את תביעת הבנק המשיב נגד המערערים, חברה ומי שערבו להתחייבויותיה כלפי הבנק. בית המשפט חייב את המערערים לשלם למשיב את יתרת חובותיה של החברה בחשבונה בבנק, בסכום של 869,446 ש"ח (ליום 8.9.05), בניכוי סכום של 277,674 ש"ח שהתקבל בבנק על חשבון החוב, ובניכוי סכום נוסף של 124,088 ש"ח, שהופחת מהיתרה, מהטעם שבית המשפט קיבל טענות אחדות של המערערים. הסכומים נושאים ריבית כמפורט בפסק הדין. 

החברה המערערת ("החברה") ניהלה חשבון אצל הבנק המשיב ("הבנק"), כאשר שני המערערים האחרים, שהיו בעלי השליטה בחברה, ערבו להתחייבויותיה כלפי הבנק.

ביום 2.3.05 הגביל הבנק את חשבונה של החברה, לאחר שיום קודם לכן, ובאותו יום ממש, הגיעו לפירעון 44 שיקים שמשכה החברה, ושפירעונם הביא את יתרת החובה בחשבון לסכום   החורג ממסגרת האשראי בחשבון, שעמדה על 1,550,000 ש"ח. החברה ערערה על הגבלת החשבון לבית משפט השלום ברמלה, אך ערעורה נדחה. בערעור שהגישה החברה לבית המשפט המחוזי בתל אביב, הסכימו הצדדים כי הערעור יידחה, אך פסק הדין של בית משפט השלום לא ישמש מעשה בית דין.

משהגיש הבנק את תביעתו דנן לבית משפט קמא, הגישו המערערים בקשה לרשות להתגונן, שבה טענו טעות אחדות נגד התביעה, ובין השאר: התניית שירות בשירות, גביית ריבית ביתר, הפחתת מסגרת האשראי המוסכמת ללא עדכון החברה, הקטנה חד צדדית של מסגרת האשראי המוסכמת וקיזוז סכום שנגבה מהחברה ביתר. עוד טענו המערערים לנזקים כלכליים שנגרמו לחברה, בין היתר, עקב החזרת השיקים והגבלת החשבון, ועקב חישוב מוגזם של ריבית ותוספת סיכון, שלא הביא בחשבון שהחברה העמידה לבנק ביטחונות נזילים, באופן שחייב את הבנק לתת כנגדם הלוואה "גב אל גב", דהיינו בריבית מינימלית. מחלוקות נוספות שהתעוררו עסקו בטענת המערערים שהבנק אישר לחברה הלוואה שבסופו של דבר לא העמיד לה, ושהמערערים הבינו מן הבנק, כי מסגרת אשראי החח"ד שהעמיד לחברה כללה גם הלוואות ולא רק אשראי חח"ד. על יסוד הבנה זו גרסו המערערים שהחברה הייתה רשאית למשוך שיקים עד לגבול המסגרת הכוללת, בלי שתיווצר חריגה במשיכות יתר, ובאופן שהבנק לא היה רשאי לסרב שיקים שמשכה, ואף על פי כן סירבם, הגביל את חשבונה וגרם לה לנזקים.

לפני בית המשפט העידו מטעם המערערים המערער מס' 2, שני רואי חשבון ומומחה נוסף שמסרו חוות דעת. מטעם הבנק העיד מנהל הסניף שבו ניהלה החברה את חשבונה.

בפסק הדין דן בית המשפט בטענות רבות שטענו המערערים ודחה את כולן, פרט לשלוש טענות, שבגינן הפחית מסכום התביעה את הסכום הכולל של 124,088 ש"ח.

שמענו את טענות המערערים שבדרך כלל היו ניסיון לשוב ולטעון את הטענות שטענו לפני בית משפט קמא, החלטנו לדחות את הערעור.

הערעור מופנה כלפי ממצאים שבעובדה שקבע בית משפט קמא.

בית משפט קמא השיב לכל טענות המערערים תשובות מנומקות בפסק דינו היסודי והמפורט.

אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין, אלו תומכים במסקנה המשפטית שאליה הגיע בית המשפט ולא גילינו בפסק הדין טעות שבחוק.

די באמור לעיל לדחיית הערעור.

אף על פי כן, ולמען הפיס דעתם של המערערים, נביא את עיקר טענותיהם ושובריהן בצידן.

א.      המערערים טוענים כי הבנק גרם להם להבין שמסגרת האשראי למשיכת יתר עמדה על 3 מיליון ש"ח, אף על פי שלטענתו מסגרת האשראי עמדה על 1,550,000 ש"ח. על כן היה עליו לפרוע את השיקים שהוצגו לפרעון בחשבון ערב הגבלתו, שאפילו היו נפרעים, לא הייתה יתרת החובה בחשבון מתקרבת למסגרת האשראי כפי שהבינו אותה המערערים.

בית משפט קמא דחה טענה זו מכל וכל, תוך שהסתמך על ראיות שבכתב ובעל פה, ולא מצאנו עילה להתערב בממצאיו ובהנמקותיו. נוסיף, כפי שנראה בהמשך, כי המערערים עצמם קיבלו את עמדת הבנק עת התחייבו להפקיד בחשבון סכום של  400,000 ש"ח במזומן, לצורך פירעון השיקים, התחייבות שבסופו של דבר לא עמדו בה.

ב.    המערערים הוסיפו וטענו כי הבנק הגביל את החברה בחשבונה, בסתירה לסיכום דברים שאליו הגיעו הצדדים ערב סירוב השיקים שהביא להגבלה. במועד פירעונם הצפוי של השיקים הסכימה החברה עם הבנק כי תפקיד מזומן בסכום של 400,000 ש"ח, לצורך הבטחת פירעונם של השיקים שמשכה, אלא שבסופו של דבר, ולאחר הבטחות שהנה הכסף עובר, היא לא הפקידה אותו.

המערערים גורסים כי משהתברר שלא התקבל אישור מהבנק האחר, בדבר הכסף שלגירסתם העבירה החברה לחשבונה בבנק, הם סיכמו עם מר מגל, סגן מנהל סניף הבנק, ועם אחד מר בריח, כי חשבונה של הגב' בריח, שאותו ניהלה בסניף הבנק, ישמש ערובה לצורך כיבוד השיקים שמשכה החברה, עד לאישור ההעברה הכספית שלטענתם בוצעה. עוד המערערים טוענים כי היה על הבנק לסתור את עדות המערערים בעניין זה, למצער בדרך של זימונו של סגן מנהל הסניף מר מגל, שנטען כי הוא זה שעימו הגיעה החברה לסיכום כאמור.

לטעמנו אין באמירה סתמית ובלתי מפורטת בתצהיר עדות ראשית (ס' 46) שעשה המערער מס' 2, בדבר סיכום דברים שכזה, כדי להעביר את הנטל אל הבנק, ובדין דחה בית משפט קמא את הטענה, בנסיבות שהוכחו לפניו ומשגברת בריח ומר בריח, שעל פי הטענה הגיעו להסכמה עם הבנק, לא זומנו להעיד, והערבות עצמה לא נחתמה.

ג.     היה על הבנק להעמיד לחברה הלוואה "גב אל גב" עם בטחונות נזילים שהעמידה החברה, הבנק הסתיר מהחברה אפשרות זו.

אף בטענה זו אין ממש. הוכח כי החברה ידעה על אפשרות של קבלת הלוואה כנגד הפקדת מזומן באופן שהיה מאפשר תשלום ריבית מינימלית, אך ברור כי הלוואה שכזו כשהיא לעצמה לא הייתה מספקת את החברה, שהרי במצב דברים שכזה לא היו בידי החברה בטחונות מספיקים לקבלת הלוואות נוספות. ממילא הבנק דחה אפשרות שכזו משיקוליו שלו, שהרי הביטחונות הנזילים באו להבטיח אשראי בסכום גדול יותר משווים. מדובר בשיקול דעת מסחרי של הבנק ואין אנו מוצאים פגם באופן שבו פעל הבנק.